יש נטייה לבלבל בין התנהגות אסרטיבית להתנהגות אגרסיבית. אם נשאל איך אתם מתארים לעצמכם התנהגות אסרטיבית, אפשר להניח שהיינו מדמיינים שם הרבה מאד כוח. אולי גם יכולת להשפיע ולעמוד על שלכם. כל אלו באמת נכללים בהגדרה של אסרטיביות, ולכן נשמע לפעמים אמירות נוסח “אסרטיביות זה לנצח”, או “אסרטיביות זה לעמוד על שלי ולהראות להם מי הבוס”.
כשאנשים אומרים משפטים בסגנון הזה, הם בדרך כלל רואים מול העיניים שלהם דמות שהם מכירים. מנהל קשוח או קולגה אגרסיבי, שיודע להשיג את שלו גם בלי להתחשב באחרים.
מהצד זה נראה שהאנשים האלו מצליחים. נכון, הם משיגים את שלהם ויש להם לא פעם תוצאות שנראות כמו הצלחה.
השאלה היא מה המחיר?
אגרסיביות אמנם משיגה מטרות, אבל היא יעילה רק לטווח הקצר.
אם אנחנו מתמקדים בצרכים שלנו ולא קשובים לאחרים, בטווח הארוך סביר להניח שנאבד את שיתוף הפעולה והכבוד של הצוות או של הלקוחות. גם אם כרגע אנחנו מרגישים ש”ניצחנו”.
גם בטווח הקצר יש לזה השלכות: מנהלים ועובדים שפועלים מתוך דחף אגרסיבי, מתוך תחושה ש”העיקר לנצח” – חיים כל הזמן בתחרות ובמאבק. ובמאבק זה להיות או לחדול, להפסיד 100 אחוז או לנצח 100 אחוז. כמה אנרגיה זה שואב. לחיות בתחושה של איום מתמיד. בהתנהגות אגרסיבית רוב האנרגיה מנותבת למאבק, במקום להשקיע אנרגיה בקידום המטרות.
התשובה פשוטה, שתי התכונות האלו אפילו לא דומות.
כדי להיות אסרטיבי, צריך לפעול מהראש, להבין את המטרות, את המטרות של האנשים שסביבך, ואז לשאול: מהי דרך הפעולה הנכונה ביותר?
להיות אגרסיבי זה קל. צריך פשוט לדבר את הרגש התוקפני שעולה בנו אוטומטית, וזהו. אגרסיביות לא צריכה לעבור דרך הראש.
בשורה התחתונה, בואו נעשה את זה פשוט: האסרטיבי אומר: “אעמוד על המטרות שלי”, האגרסיבי אומר: “אני חייב לנצח”.
לסיכום: אגרסיבי לכאורה נראה עוצמתי, אך אסרטיביות היא כוח אמיתי שמשיג מטרות לאורך זמן.
אגרסיבי:
אסרטיבי: