במפגש הראשון עם אחת הרשויות המקומיות החרדיות ערכנו, קבוצת יועצים חיצונית, סיור בעיר עם אחד ממנהלי המחלקות. הוא רצה שנרגיש את השטח שבו הוא ואנשיו עובדים וביקש לתת לנו הצצה לאתגרים שהם מתמודדים אתם בזירות השונות. התבוננו על האנשים, ובחנו את ההתנהגויות הרווחות ואת נהלי העבודה. בסיום הסיור שאל אותי אחד מעמיתי, פסיכולוג ארגוני, “תגידי, חרדים יודעים להיות אזרחים?”. שאלה זו מהדהדת בראשי מאז, והיא בעיני שאלת יסוד בסוגיית הרשויות המקומיות החרדיות בישראל.
אנו נוטים להפנות את הקשב לבעיות פופוליסטיות בהתנהלות הרשויות ולא מעזים לגעת בסיפור האמתי. אנחנו מדברים על פוליטיקה ארצית המתערבבת בפוליטיקה מקומית, לדוגמא. אבל לא זהו הסיפור. בעיית עירוב הרשויות אינה נחלת רשויות חרדיות בלבד, אלא ירושה של שלטון שעוד לא השכיל לבנות מערכות נפרדות לרשות המקומית והארצית, והן עדין כרוכות זו בזו ובפוליטיקה המפלגתית כצינור מקשר. הקורונה נתנה בעיטה קדימה לרשויות חזקות – הן לקחו את המושכות לידיהן והקימו מערכים פנים עירוניים, וחשפה את קלונן של רשויות אחרות. אולם, הסיפור של רשויות עירוניות חרדיות שונה. עלינו להפנות את הקשב לשאלה מדוע רשויות מקומיות חרדיות מגלות חוסר מקצועיות או הן חסרות תודעת שירות, ומה עלינו לעשות כדי לקדם תהליך של שינוי.
כפי שכותבת ד”ר נגיד בטוב טעם, אין ספק כי הגיע הזמן שרשויות מקומיות יתחזקו. הקורונה הוכיחה את נחיצותם של תהליכים אלו, ואף השלטון המרכזי מתחיל להבין זאת ולפעול בהתאמה. תהליך זה של נתינת אוטונומיה ומרחב פעולה גדול יותר לרשויות מקומיות מאתגר את הרשויות החרדיות ואת התשתיות הארגוניות, הכלכליות והאנושיות שלהן. כפי שכותבת ד”ר נגיד:
הסתכלות כנה על נורמות העבודה ודפוסי קבלת ההחלטות ברשויות החרדיות מציבה סימני שאלה לא מעטים לגבי יכולתן לשמש פלטפורמה ראויה לקידום סדרי העדיפות האמתיים של הציבור. ככלל, הרשויות החרדיות סובלות ממרבית החולשות, הליקויים והחסרים המאפיינים את עבודת הרשויות המקומיות, ובכלל זה מינויי מקורבים, גרעונות תקציביים ואי עמידה בכללי דיווח ושקיפות בסיסיים. אכן, בעיות אלה אינן ייחודיות לרשויות החרדיות והן מחייבות טיפול ואסדרה כלל ארציים.
עם זאת, בנשימה אחת אומרת נגיד כי ישנה בעיה ספציפית ברשויות חרדיות – ואומרת גם כי אינה ייחודית להן. מתוך עבודתי עם רשויות מקומיות רבות, ניתן לראות כי רבות מהבעיות המבניות ברשויות חרדיות מקבילות לתופעות מקובלות בערים שאינן חרדיות. כל עבודת רשות מקומית מורכבת מתפקוד של ראש עיר, של דרג פוליטי נבחר, ושל דרג מקצועי. נגיד טוענת כי המפלגתיות בפוליטיקה העירונית והתלות שלה בפוליטיקה הארצית מעוורות את עיניהם של הפוליטיקאים – אך מצב דומה שורר גם ברשויות שאינן חרדיות. לצד זאת, אני מסכימה עם נגיד שהמקצועיות ותודעת השירות ברשויות החרדיות טעונות שיפור. אך אם אין הבדל מבני משמעותי בין הפוליטיקה החרדית לכללית, מהו הגורם לחוסר במקצועיות ובתודעת שירות?
העדר תודעת אזרחות – “להסתדר במקום להתמודד”
אני סבורה כי שאלתו התמימה של אותו איש מקצוע, “האם חרדים יודעים להיות אזרחים?”, שמה את האצבע על הנקודה הכואבת. כולנו, תושבים ועובדי רשות כאחד, מלאים רצון טוב, אבל איננו יודעים להיות אזרחים.
מה זה אומר “להיות אזרחים”? כולנו מכירים את הסיפור על חכמי חלם, שבמקום לתקן את הגשר התקול – גייסו כספים ובנו בית חולים מתחת לגשר. למרבה הצער, אנחנו לא פעם נוהגים כך. האינסטינקט שלנו, הן של התושבים והן של חברי המועצה או של בעלי תפקידים מקצועיים בעיר חרדית, הוא ‘להסתדר’ עם הבעיה – לא להתמודד אתה.
התפיסה החרדית נוטה לקבל את הנתונים הסביבתיים כפי שהם. אנחנו יודעים היטב להיות ביקורתיים כלפיהם, כמובן, אך איננו מעלים בדעתנו לפעול לשינוים. אנחנו ניתקל במדרכה המשובשת בדרך לגן הילדים – ונסתדר עם זה גם בימים של גשם, אך לא נדווח לעיריה על המפגע. נתלונן בפני כל מי שמוכן לשמוע על עוול נוראי שקיים במרחב של מרכז הקניות או אי-התנועה – ולא נעשה דבר לשינוי המצב.
“להיות אזרח” משמעו לנסות להשפיע על הסביבה שבה אנו חיים – להתקשר לעיריה כשפנס רחוב מתקלקל, להחתים תושבים כדי לפתוח קופת חולים בשכונה החדשה, ולהיות מעורב במידת האפשר בהסדרי החינוך של הילדים בעיר. מיעוט ההשקעה בעיצוב תנאי החיים העירוניים הוא סממן עמוק של תפיסת עולם הנוטה להסתדר עם המציאות במקום להשפיע עליה – ובמילים אחרות, של העדר תודעת אזרחות.
דפוס דומה אפשר לראות ביוזמות של בעלי תפקיד רבים במועצות או בעיריות. קשה מאד למצוא אצל עובדי ציבור חרדים ראיית רוחב המבוססת על תפיסת טוב כלל ציבורית או על אג’נדה מקצועית. בהחלט יש מדי פעם אמירות מרשימות של הנהגה – אך רובן מכוונות להסתדר עם היום הבא. סדר היום של הנציגים והפוליטיקאים בעיר חרדית נראה רצף של טיפול בבעיות ‘קטנות’, שאינו מותיר זמן ופניות לראיית מאקרו המנסה להתמודד עם הבעיה הגדולה. גם כשיש יוזמה או רעיון גדול – הם נדחקים מפני ערמה של צרכים נקודתיים. אלה לוחצים יותר מהקמת תשתית מסודרת לטיפול משמעותי. כשאני שואלת אנשים ברשויות החרדיות שאני עובדת אתן, מהי היוזמה הבאה שהם מקדמים למען הציבור, או מהי התכנית הבאה, אני מקבלת תשובות המתייחסות לכיבוי שרפות ולפתרון בעיות מינוריות. במקום למצוא פתרון אמיץ ולנסות לתקן את הגשר התקול, מתמקדים בהקמת בתי חולים מתחת לגשר.
שיטת עבודה זו אינה נובעת מחוסר רצון טוב, היא סימפטום נוסף של העדר תודעת אזרחות. להיות אזרח משמעו לחשוב כיצד ניתן לעצב את הסביבה על מנת שהיא תשרת באופן הטוב ביותר את הכלל. אולם, בדיוק כפי שהתושבים אינם מעלים בדעתם ליזום פעולה לשינוי המצב, כך גם נציגי הציבור אינם חושבים במושגים אלה. לעתים נדמה כי הם עושים את עבודתם ברשות כדי לתקן בעיות נקודתיות, אך הם אינם רואים את עצמם קובעי מדיניות, היכולים לעצב את סדר היום הציבורי ולשנות משהו משמעותי באופן שבו העיר מתנהלת. הם חיים בהשלמה עם המציאות, ללא תפיסה של אחריות סביבתית, של חשיבה על תיקון הגשר. השקעה בתשתיות נתפסת מיותרת בקרב אנשי העשייה החרדים. הבעיה הרגעית תופסת את מלוא תשומת לבם, ואינה מותירה להם פנאי לתיקון שורשי וליצירת מציאות חדשה. הם עובדים קשה למען קהל בוחריהם בנתינת פתרונות זמניים, אך אינם נותנים דעתם על תשתיות לטווח ארוך, שייצרו שינוי משמעותי ויציב לאורך זמן.
צו השעה: מעורבות אזרחית
הבעיות בהתנהלות העיריות, והפוליטיקה החרדית בכלל, אינן מתחילות תמיד מהראש. נכון, כולנו אוהבים מאד לקטר ולתלות את כל הבעיות המקומיות בצווארם של שליחי הציבור או העסקנים או הפוליטיקאים או ‘אנשי החצר’ – בקיצור, להאשים את כולם מלבד את עצמנו. אולם, הבעיה מתחילה מהפסיביות של התושבים, ופעילות שליחי הציבור משקפת בסך הכל את תפיסות היסוד של החברה שלנו.
החברה החרדית עושה את צעדיה הראשונים בעולם האזרחות. עד היום קיבל הציבור את המתרחש בשטח בשתיקה ובהסכמה. ככל שהציבור ייקח אחריות על חלקו ויגלה מעורבות במרחב האזרחי – שינוי שכבר מתחולל בקטנה במקומות רבים – כך הוא ישותף במיזמים רבים יותר ויינתן מקום אמתי לדעותיו ולרצונותיו. אבל צריך ללכת עם ולא נגד.
אין צורך להחליף את העם או לשרוף את השיטה – צריך פשוט להתחיל להיות מעורבים, לעמוד נוכח תופעות לא רצויות ולעבוד עם הרבנים והעסקנים. רק כשנבין שכוחנו הוא ביצירת שיח ובנקיטת מעשים המקדמים את האג’נדות הקהילתיות – רק אז נצליח להגיע לאיזון בתוך המרחב הפוליטי המקומי והארצי. אנחנו רוצים יותר גני שעשועים ומרחבי פנאי – נהדר! האם אנחנו עושים משהו למען זאת, מלבד הלנה על העסקנים והפוליטיקאים? כדי לקדם מטרה חשובה, עלינו לקחת אחריות ולגלות מעורבות.
אין לי תלונה על פוליטיקאים העושים מעשי פוליטיקאים. זה בסדר, לשם כך הביאו אותם. אלו הם כללי המשחק וכך מנצחים במגרש הזה. עם זאת, חובתנו האזרחית היא להעמיד את השאלות האלה בראש סדר היום ולדרוש קבלת החלטות מתוך אג’נדה של טובת הציבור מבחינה ניהולית, כלכלית וקהילתית. איננו חייבים להסכין עם פוליטיקה אינטרסנטית וקטנונית. אנו יכולים לדרוש מן הפוליטיקאים עבודה מקצועית ורחבת מבט, תחושת שליחות והבנת הצרכים הקהילתיים והסביבתיים.
יש בנותן טעם להביא כאן מדבריו של הרב מאיר קסלר, רב העיר קרית ספר, בשיחתו עם הורים בעיר. בדבריו הוא הוכיח את ההורים על שהם יודעים היטב להתלונן על המערכת, על המוסדות, על העסקנים ועל הפוליטיקאים, אך אינם מוכנים לקום ולעשות מעשה כדי לשנות את המצב:
אפשר לבוא ולהתמרמר ולהגיד מה קורה פה, מוסדות לא מתפקדים, כמובן מלאים טענות. בדרך כלל זה על אחרים, אנחנו בסדר גמור – אחרים אשמים. מי זה ‘אחרים’? אתם יודעים, זה ‘החינוך העצמאי’, זה ‘הסמינרים’, זה ‘הגדולים שלא נותנים הוראות ברורות מה לעשות עם הבנות’, וכמובן מעל כולם הממשלה וחברי הכנסת שלא עושים מספיק בשבילנו […] אם אנחנו נחכה עד שמישהו אחר יפתור לנו את הבעיות אז אנחנו נמשיך לחכות.[1]
כדאי שנדבר ונלין פחות – ונתמקד יותר ביכולת שלנו להשפיע על המרחבים הציבוריים המקומיים, הן בדרישה לרף של מקצועיות ציבורית והן בדחיפה לתוצאות תשתיתיות בשטח. כך נתרום להתייעלות של הרשויות המקומיות. בדרך זו הן ישפרו את השירות ואת הקשב לתושבים ואף יאמצו נורמות שלטוניות טובות יותר. אין זה שינוי של “זבנג וגמרנו”. זהו שינוי אטי וארוך של נורמות ארגוניות וקהילתיות – אך בידינו הדבר.
כמובן, כל פעולה ציבורית צריכה להתבצע באמון ובהקשבה להנהגה הרוחנית-תורנית. זאת, לצד עבודה צמודה עם הדרג המקצועי ועם חברי המועצה. כך ניתן לרקום מתווה של התפתחות מקצועית, ומתוך כך מתן פתרונות תשתיתיים לטווח ארוך. לתפיסתי, איננו צריכים לשאוף לשינוי התרבות הפוליטית של הציבור, אלא להעצמה של המעורבות האזרחית והמקצועית בתוך המבנה הפוליטי הקיים. כשנזהה את הנחות היסוד שבבסיס הסדר הפוליטי שלנו, נוכל לנסות למטב אותו. קבוצות וקהילות יש בכל מקום, ואין כל סיבה לנסות לבטל את המרקם הקהילתי שבתוכו משייטת הפוליטיקה החרדית. עלינו ללמוד איך לשפר את הקיים על ידי עבודה עם התנאים בשטח, ולא על ידי מאבק בהם. מציאת דרכי עבודה מקצועיות עם רבני הקהילות, כדי לתת מענה לצרכים קהילתיים ולכל פרט בתוך הקהילה, יכולה להביא בשורה גדולה לציבור כולו.
להיכנס לטרקלין – שאלת הנאמנות והמחויבות
מדברי מורן נגיד נראה כי היא אינה מאמינה בשינויים פנימיים הדרגתיים. היא כותבת כי “על מנת להיכנס ל’טרקלין’ – להצדיק ביזור של סמכויות ומשאבים וקבלת אוטונומיה מקומית לניהול ענייניהן הפנימיים – נדרשות הערים החרדיות לשינויים ולהתאמות משמעותיים”. מעבר לשיפור המובן מאליו של תודעת השירות והמקצועיות, דורשת נגיד שינוי רדיקלי של התרבות הפוליטית: “מעל הכל, הן צריכות לשנות את האופן שבו מנוהלת הפוליטיקה החרדית, כדי שזו תתחיל, אחת ולתמיד, לייצג באמת את הציבור העומד מאחוריה.”
כאמור לעיל, אני מסכימה עם הצורך בשיפור משמעותי של תודעת השירות והמקצועיות, אך אני סבורה שהיום אנחנו נמצאים בדרך לשם. הנציגות החרדית מעוניינת לשרת את ציבור בוחריה, וגם אם יש לה אתגרים ייחודיים, הפתרון שלהם אינו עובר דרך שינוי רדיקלי של התרבות השלטונית. הרשויות המקומיות החרדיות עושות את דרכן לאט ובטוח אל תוך הטרקלין. שינויים מתרחשים בכל הזירות – למן הכשרות מקצועיות ועד עלייה ברמת החיים, והם משפיעים דרמטית על התנהלותו של השלטון המקומי החרדי.
אכן, שאלת המחויבות והנאמנות של איש ציבור ופוליטיקאי חרדי אינה שולית. לפני קבלת החלטות ושיקול דעת מקצועי עומדת תמיד שאלת נאמנותם ומחויבותם הראשונית של נציגי הציבור: האם הם מחויבים קודם כל לקהילה שאליה הם שייכים (רבנים או מפלגה) או לתפקיד הרשמי שהם ממלאים עבור כל תושבי העיר.
בעבודתי עם רשויות חרדיות, אני נוהגת לשאול את נציגי הציבור ואת אנשי הדרג המקצועי: “לשם מה המציאו את התפקיד שלך?”, או “מדוע אתה נמצא דוקא בתפקיד הזה?”. שאלות אלו פותחות דיון נרחב על שליחות ציבורית ומקצועיות בעבודה, ברשות המקומית ובכלל. אני מגלה שרוב נציגי הציבור מרגישים מחויבים לתפקיד ויש להם רצון כן לשרת את כלל התושבים ולעשות את מלאכתם נאמנה. עם זאת, פעמים רבות לא ברור להם טיב התפקיד והאופן הראוי לבצע אותו. הצבת השאלה על הכשירות המקצועית, על החובה המוסרית הנלווית לתפקיד, ועל השליחות האישית והרצון לדאוג לקהילה, תורמת לצמצום ההתנהלות הפוליטית העיוורת.
כרגע, הרשויות החרדיות נמצאות מאחור מבחינת נורמות מקצועיות, כמו עבודה מתוך תכנון, התאמה של אנשי מקצוע לתפקידם, תעדוף משימות והקצאת משאבים מחושבת. בעיות אלו אינן נובעות בהכרח מרשלנות או מרצון להיטיב למקורבים, אלא ממחסור בידע מקצועי. חסרות אצלנו פרקטיקות ניהול והתנהלות נכונות. חסרה הבנה מהו תפקידו של מנהל או איש מקצוע, וההתנהלות היא פעמים רבות אינטואיטיבית; איש הציבור מנסה לעזור, להיטיב, להיות בסדר עם כולם. אך אין הוא יודע איך מנהלים עיר. כדי למלא את התפקיד רב האחריות הזה בצורה נכונה נדרש יותר מרצון טוב – יש צורך בנורמות מקצועיות.
במילים אחרות, אינני סבורה שיש צורך להחליף את הנציגות הקיימת ולשנות את השיטה הפוליטית. אני כן סבורה שיש צורך להכניס נורמות עבודה מקצועיות יותר, ולחדד את המובן של דאגה לקהילה מתוך הוגנות וראיה רחבה של צרכי הכלל. באמצעות למידה ותרגול, פקידים ונבחרי ציבור רבים יותר עושים את עבודתם במקצועיות, ופועלים באופן מושכל למען הקהילה, מתוך מבט רחב על הצרכים ועל טובת הכלל.
מקצועיות ללא פשרות כתרופה לפוליטיקה
למעלה דיברתי על אחריות התושבים ועל הדרך הנכונה לעבוד מול הרשות. עם זאת, תודעה אזרחית אינה צומחת יש מאין. לא ניתן להפנות אצבע מאשימה אל התושבים ולפטור את הדרג הניהולי מאחריות. בכך אנו עלולים לחטוא שוב בחטא ההתנערות. כשם שאין הציבור רשאי לגלגל את הבעיה אל הדרג המקצועי והפוליטי, כך אין הדרג המקצועי רשאי לגלגלה חזרה אל הציבור.
לשלטון המקומי כוח רב בעיצוב התרבות האזרחית. על העומדים בראש המערכת המקצועית והפוליטית החרדית מוטלת האחריות לחזק את התודעה האזרחית בציבור. כוונתי בעיקר לציר המקצועי שברשות, שיש בכוחו לייצר תודעת שירות שונה – היא תעודד בתורה את התושבים להיות מעורבים יותר בפעילות הרשות. הדרג המנהלי של הרשות יכול וצריך לדחוף את התושב לממש את חובותיו וזכויותיו כאזרח הרשות.
כן. יש לדרג המקצועי כוח רב למול הדרג הפוליטי. ויש לדרג הפוליטי יכולת ללמוד לעשות את עבודתו באופן מקצועי – ולעזור לציבור בוחריו לפתח תודעה אזרחית. ככל שיקבלו אנשי הציבור הכשרה פורמלית רבה יותר או יצאו לעבודה בארגונים ציבוריים גדולים וייחשפו יותר להתנהלות מקצועית, נראה התפתחות והתקדמות רחבות יותר בתחומים אלו. מקצועיות ללא פשרות היא המזור להתנהלות פוליטית מכוערת ומשוללת היגיון. הדרישה להתנהלות מקצועית צריכה לבוא בראש ובראשונה מלמטה, מציבור התושבים; אך האחריות ליישם את נורמות העבודה המקצועיות ולהקפיד על ביצוען רובצת על הדרגים המקצועיים והפוליטיים. על הדרג המקצועי להיות מחויב לתפקידו ולא לוותר לפוליטיקאים, ועל הדרג הפוליטי למטב את השירותים ולהטמיע ברשות נורמות עבודה מקצועיות.
הבשורה הטובה היא שניתן לעבוד על כך ולקנות נורמות מקצועיות בכל שלב, ולהשפיע בכך גם על תודעת האזרחות ברשות כולה. הבשורה הפחות טובה היא שדרוש זמן רב להטמיע נורמות חדשות אצל כל איש ציבור – בוודאי ובוודאי במערכת ציבורית גדולה ובחברה שהתרגלה למודלים שגויים של פעולה ולתרבות ארגונית בלתי יעילה. לא עלינו המלאכה לגמור, אך איננו בני חורין להבטל הימנה.
